"אל תבזה שום אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום."
פרקי אבות ד', ג'

חז"ל הזהירו שלא לבזות את מה שאחרים מחשיבים כקדוש, מחשש לתוצאות הרסניות:

איסור חילול השם (גרימת ביזוי הדת בתגובה)
המקור היסודי לעיקרון שאסור לבזות אלוהי גויים כדי שהם לא יבזו את ה' בתגובה, מופיע כבר בתורה ובמדרשי הלכה:
ספר דברים (י"ב, ד'): לאחר הציווי להרוס עבודה זרה ("וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא"), מופיע האיסור: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם."
בספרי (מדרש הלכה): חז"ל שואלים: וכי יעלה על הדעת שיהודי יהרוס את המזבח של אלוהיו? אלא התשובה היא: "שלא תעשו כמעשיהם (של הגויים) ויגרמו מעשיכם הרעים למקדש אבותיכם שיחרב".
הסבר מודרני (הרב שמשון רפאל הירש): הוא מפרש שהתנהגות מבזה כלפי אמונות אחרות גורמת לאומות לבזות את תורת ישראל, וזהו חילול השם הגרוע ביותר.

איסור חילול השם: גם כאשר מדובר בחפצים של דתות אחרות, חל איסור לפעול בצורה שתגרום לגויים לבזות את דת ישראל בתגובה.

"אין ממחין ביד עניי גויים בלקט, בשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום."
מסכת גיטין פרק ה', משנה ח'

דרכי שלום: חז"ל קבעו עקרונות של "דרכי שלום" המונעים פגיעה בנכסי דת של נוכרים כדי למנוע איבה וסכנה ליהודים החיים בקרבם.

הקשר לביזוי נכסי דת: הפוסקים (כמו הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י') הרחיבו זאת. הם קבעו שגם במלחמה או בכיבוש, אין לנהוג באכזריות או בביזיון מיותר כלפי האוכלוסייה, שכן הדבר מעורר איבה שסופה לפגוע ביהודים (גם במקומות אחרים בעולם).

תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה (דף כ"ו): שם נדון האיסור לגרום נזק ישיר לגויים שאינם נלחמים בנו, מתוך החשש ל"איבה" (שנאה שתביא לידי פיקוח נפש).

לסיכום ניתן לומר ש"הרגיל בביזוי חפצים – סופו לבזות בני אדם, והרגיל לבזות בני אדם – סופו לבזות את קונו (אלוהיו)."

"אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר: אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם."
בראשית י"ד, כ"ג

מוסר: ישנה הערכה רבה למי שנמנע מביזה (כמו אברהם או היהודים בשושן) כדי לשמור על "ניקיון כפיים".

"וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם."
אסתר ט', י'

במגילת אסתר, כביטוי לטוהר הכוונות של היהודים במלחמתם באויביהם, מצוין שלוש פעמים שהם נמנעו מביזה:

"וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל… וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הֲחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'?"

שמואל א' ט"ו

למרות שהשלל מותר, חז"ל ראו בעין רעה מאוד לחימה שמונעת מרדיפת בצע. בסיפור שאול המלך והמלחמה בעמלק, שאול נענש על כך שהעם חמל על הצאן והבקר הטוב למרות הציווי להחרימם.

חז"ל במדרש מדגישים שמי שיוצא למלחמה כדי לבזוז, סופו שהשלל לא יביא לו ברכה:

"וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל… וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הֲחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'?"

"וכל השלל שבוזזין – מביאין אותו לפניו, והוא נוטל מחצית בראש… והשאר חולקין אותו כל הלוחמים בשווה."

רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ד', הלכה ט'

הרמב"ם פוסק שכל השלל חייב להגיע קודם כל למנהיג (המלך) והוא זה שמחלק אותו.

המשמעות ההלכתית המודרנית: חייל הלוקח שלל לעצמו ללא אישור מהצבא עובר על איסור גזל, שכן השלל שייך לכלל המדינה ("דינא דמלכותא").

"חייל שביזבז, או שפרץ לבית או למקום אחר כדי לבוז, או שלקח לעצמו שלל מלחמה או רכוש אחר של האויב, או שלקח לעצמו רכוש של פצוע, של חולה, של הרוג או של שבוי… דינו – מאסר עשר שנים."

סעיף 74 בחוק השיפוט הצבאי

פסיקת בתי המשפט בישראל
בתי הדין הצבאיים הדגישו לאורך השנים כי הביזה היא עבירה שיש עמה "קלון מוסרי" כבד. השופטים מציינים כי מעבר לפגיעה ברכוש, הביזה גורמת ל:
התפרקות המשמעת: חייל שעוסק בביזה אינו מרוכז במשימה המבצעית.
פגיעה בתדמית המדינה: הפיכת הלוחם ל"שודד" פוגעת בלגיטימציה של המלחמה.
השחתה מוסרית: פגיעה בערך "טוהר הנשק".

ישראל חתומה על אמנת ז'נבה הרביעית (1949), הקובעת בסעיף 33:
"הביזה אסורה בהחלט." (Pillage is prohibited)
לפי המשפט הבינלאומי, ביזה נחשבת לפשע מלחמה. בתי המשפט בישראל (הן הצבאיים והן בג"ץ) אימצו גישה זו וקבעו כי הגנה על קניינו של הפרט בשטח כבוש או בשטח לחימה היא חובה משפטית ומוסרית ראשונה במעלה.